איזה יופי שהגיע הקיץ, חלקנו הולכים לים, לבריכה, מטיילים בפארקים, מעניקים זמן איכות למשפחה ובעיקר נהנים מהחופש אחרי עוד עונה של כדורגל ישראלי. האוהדים, המאמנים, השחקנים, בעלי הקבוצות ובכלל כל מי שזורם הכדורגל בעורקיו יכול להירגע קצת, לנשום אוויר ולנוח לאחר כל האכזבות, השמחות, המפלות, הבכי והכאב שכל מי שמתעסק במקצוע הכדורגל חווה כל שבוע.
הקהל של יבנה מחכה כבר לפתוח את העונה, בליגה הלאומית. (צילום: אביחי חיים)
השנה, אוהבי הכדורגל נהנים מאיכות הכדורגל הטובה ביותר. אני כמובן מתכוון לטורניר ה- יורו שנערך בפולין ובאוקראינה עם שלל כוכבי היבשת והנבחרות הטובות באירופה אם לא בעולם כולו. רונאלדו, אוזיל, ואן פרסי, פבליוצ'נקו, נאני, רוני, רוזיצקי, ארשאבין, ניניס, צ'אבי, אינייסטה, טורס, בופון קסיאס, לבנדובסקי, באלוטלי, בנזמה, ריברי ואפלאיי. אלו רק חלק מהשמות של כוכבי היבשת, שבכל שנתיים אנחנו מחפשים איזושהי זהות וקרבה כדי להתחבר אל אחת מהנבחרות, בשביל להרגיש שגם אנחנו חלק מאירועי הכדורגל הגדולים בעולם.
מה אפשר לעשות שנבחרת ישראל הולכת במדבר כבר 42 שנה, היעד תמיד ידוע אבל בדרך מתבלבלים אין ספור פעמים וחוזרים לתחילת המסע. נכון למצב היום, כנראה נמשיך לנדוד עוד כמה שנים טובות עד שנגיע לנחלה. כאשר אתה רואה את רוסיה מפרקת את איטליה וצ'כיה, רונאלדו ששיגע את ההגנות הטובות בעולם לאורך כל השנה וצפון אירלנד החזקה, הסיכוי להגיע לברזיל 2014 נראה כרגע קלוש מאוד.
סיפור הנבחרת הוא סיפור קשה, כואב שמלווה בהרבה אכזבות דור אחרי דור, טורניר אחר טורניר ובוא נאמר את האמת: "אנחנו עייפים כבר". שידורי הכדורגל באמצעי התקשורת השונים מראים לנו שבוע אחר שבוע את ההבדל בין הכדורגל שלנו לכדורגל האירופאי: היפה, האיכותי, המקצועי, הסקסי והתרבותי שעולה בכמה רמות מעל הכדורגל הישראלי. אני בטוח שכולנו זוכרים את האמרה המפורסמת והטיפשית של "ראש ממשלת הכדורגל" מר אבי לוזון שאמר: "הליגה שלנו היא ה-6 בטיבה באירופה". הוא כמובן שכח כמה ליגות שיכולות לעשות לנו בית ספר, הן ברמת המתקנים ובעיקר ברמת הכדורגל: הרוסית, היוונית, הקפריסאית, הסקוטית, הבלגית ועוד. אך עם כל זאת, אני עדיין מחכה לשריקת הפתיחה שתבשר על פתיחתה של עונת הכדורגל הישראלי.
מה לא ראינו השנה בכדורגל הישראלי: מוטות עפים על מאמנים, רימוני גז מתפוצצים ביציע, ילדים קטנים מקללים את המאמנים והשחקנים בליגות הנוער, מכות ביציעי האוהדים, קרבות על הדשא שלא היו מביישים אף קרב אגרוף, גזענות חוגגת, מחירי כרטיסים בשמיים, שוטרים מרביצים לאוהדים, מכות מחוץ לאיצטדיונים, איומים על שחקנים, מאמנים ובעיקר הרבה גועל שמרחיק את האנשים, שבאמת אוהבים את הכדורגל הישראלי.
המהומות במרמורק השנה. (צילום: אביחי חיים)
את הפתרונות לשלל הבעיות הללו, גדולים ממני יודעים מה לעשות, חלקם מנסים לטפל ולצערי חלקם מתעלמים. אני עוד מאמין במוצר שנקרא הכדורגל הישראלי, באמת שאני מתגעגע לכדורגל הישראלי וחלקכם יכולים לגחך. נכון, זה כיף לראות את מסי כובש עוד שער שנכנס לפנתאון ההיסטורי, רונאלדו עם עוד מהלך מדהים, דרוגבה כובש שער טיפוסי ובופון מציל עוד כדור אדיר ולמרות הכל, אני עדיין מתגעגע לכדורגל הישראלי. בכדורגל הישראלי אנחנו מוצאים את השייכות בעצמנו, הזהות שלנו, את האהבה האמיתית שלנו ומחזקים את האמונה שעם קצת מזל, גם הקבוצה שלנו יכולה להגיע רחוק.
אז נכון המתקנים לא טובים, רמת המשחק על כר הדשא ברוב המקרים לא מתעלה לרמה גבוהה והתנאים רחוקים ממה שאנחנו רגילים לראות בליגות הגבוהות באירופה. למרות זאת, הכדורגל הישראלי הוא הכדורגל שכולנו גדלנו עליו, גדלים עליו ועוד נגדל עליו. הכדורגל הישראלי הוא הכדורגל של העם ואני מקווה שכל אחד שיחשוב קצת עם עצמו יבין שבסופו של דבר, הכדורגל הוא בסך הכל ספורט וככה אנחנו צריכים להתייחס אליו בשביל ליהנות ממנו. אז אני כבר סופר לאחור לקראת שריקת הפתיחה ואתם?
