להתראות ניסן

החיוך, המבט, הרוגע. אני חושב שאני מדבר בשם כל האוהדים, העיתונאים והצלמים של הליגות הנמוכות בפרט והכדורגל הישראלי בכלל כשאני אומר: ניסן מורד היה הרבה יותר מעוד משקיף. ארז נעמן נפרד מאיש יקר – שכולו לב

עולם הכדורגל הוא עולם תובעני, מאוד דינמי, מאוד אכזר לפעמים – אך ברגעי המשבר, כמו בכל קהילה, הוא מתגלה בגדולתו. כיף לראות את המילים החמות שנכתבות מאז קיבלנו כולנו את ההודעה המרה: ניסן מורד הלך לעולמו.

"מה? לא נכון – לא יכול להיות" הייתה התגובה הראשונית שלי כששמעתי שזה קרה. הכאב והמועקה הגיעו מיד לאחר מכן. התלבטתי, אבל לבסוף החלטתי לכתוב כמה מילים על האיש הנפלא הזה, בתקווה שיהיה זה עוד דף זיכרון למשפחה, מכריו וחבריו, שלבטח מכירים אותו טוב ממני, אבל תמיד נחמד לדעת עוד טיפה, ממש קצת, על האנשים שהוא נגע בהם.

משקיף במגרש כדורגל זה תפקיד מאוד מכובד, הוא למעשה "בעל הבית" של האירוע. הוא מעל המארחת, מעל מנהל האירוע, מעל השחקנים, מעל האוהדים, מעל העיתונאים. הוא תמיד מסתובב שם עם עניבה וקלסר, מניף את ידו בפקודה, בכדי שהכל יהיה מסודר. ניסן מורד אף פעם לא היה "מעל", הוא היה "ביחד", ובגלל זה כולם נתנו לו כבוד של "מעל".

ניסן מורד. אף פעם לא היה "מעל"

החום של יום שישי בליגות הנמוכות לא מוכר לרבים מחובבי הכדורגל בארץ, אך האמינו לי, שה"עצבים" של שעה 13:00 הוא לא ה"עצבים" של שעה 21:00. המתקנים של ליגה א' הם לא המתקנים של ליגת העל – ובשביל לנהל משחקים בתנאים שהם למעשה לא תנאים, היה צריך איש שיידע לזהות את השטח, להכיר אותו – ולנהל אותו ברגש ובנועם. נעים מאוד, ניסן מורד.

ניסן לא היה צריך יותר מהיכרות חד פעמית בשביל לזכור את השם שלך, גם אם לא התראיתם חצי שנה ואתה סתם עוד כתב או צלם זוטר, תמיד היה מגיע אליך האיש שמנהל פה את העניינים מטעם ההתאחדות, עוצר הכל, לוחץ יד, מגניב חצי חיוך, שואל אם ראית אתמול את המשחק שהיה בליגה האירופית ועם היד השנייה עוזר לפתור איזו תקלה שהתגלתה לפתע. נדמה כי לא היה נלחץ מדבר, הכל פתיר בעולמו של ניסן מורד – והכל בחיוך ובעדנה השמורה לאנשים גדולים. מה זה גדולים, ענקיים.

אני לא חושב שיש אדם בעולמו של ניסן מורד שיכול להגיד עליו מילה לא טובה. רעה? אין בכלל סיכוי. אספר אנקדוטה קטנה שמתארת לדעתי יותר מכל את ניסן מורד עבורי, האיש עם החליפה המחויטת שלא מצליחה לכסות את לבו הענק.

חליפה שלא מצליחה לכסות את לבו הענק. נוח על משכבך בשלום חבר

באחד המשחקים בליגה א' נקלעתי לוויכוח עם אחד מאנשי הקבוצות ששיחקו, איני זוכר על מה ולמה, לבטח על איזו שטות. ניסן לא היה בסביבה, אבל ככל הנראה ראה מרחוק את המתרחש. הוא הגיע מהצד, חיבק אותי ואמר בשקט האופייני לו: "בוא ארז, נלך רגע לטייל". צעדנו חמישה צעדים וכבר שכחתי מה קרה. משהו במגע האבהי הזה שלו, היה מדבק. משפיע. אני חושב שאני מדבר בשמם של כל העיתנאים והצלמים לדורותיהם שיצא להם לעבוד עם ניסן, תמיד ידענו שאם נתקלנו בניסן בתחילת המשחק, אנחנו למעשה "מסודרים", אף אחד לא יעשה לנו כאן בעיות. בעצם, לאף אדם שנוכח במגרש לא יהיו בעיות. ניסן כאן.

בנימה אישית, ניסן יהיה חסר לי במגרשים – ובכלל. הייתי שמח לפגוש אותו שוב, לשתות איתו קפה, לספר לו את מה שאני חושב עליו – ולא לכתוב על זה בדיעבד. אולי לקראת השנה החדשה ניקח על עצמנו משהו, כולנו, ונגיד לאנשים סביבנו, גם אלה שאנחנו נתקלים בהם רק אחת לתקופה, מי הם ומה הם עבורנו. אפילו רק לחלק. מי יודע, אולי לא נצליח להגיד להם את זה לעולם ובסוף נצטער. נוח על משכבך בשלום איש יקר. תודה על הכל.