למה אסור לוותר על כדורגל

טור דעה: לכל אלו שחולמים על המשחק, אבל ״אין להם זמן״ לבוא לאימון.. הטור הזה הוא בשבילכם...

הכדורגל הישראלי הוא שקר. כולנו היינו שם, מהיום שאבא גלגל לנו כדור לרגל כשרק למדנו ללכת ועד היום - חולמים על הכדורגל. שנים של וויתורים: וויתורים על לימודים, בחורות, חברים, עבודה, על ללכת לישון מוקדם בבית ביום שישי כי יש משחק בשבת. אבל בשביל איזה חלום? מה יש שם בקצה המנהרה?

החלום על המשחק הזה גדל בנו מלידה ותוכנת לנו למוח עד שהפך לחלק בלתי נפרד מאיתנו, ומיד כשהתחלנו לשחק במחלקות הנוער בכדי להגשים את החלום שלנו, הצלחנו, בלי לשים לב, להיכנס לוואקום שביסס את הסיבה שאנחנו משחקים כדורגל סביב התחרות, האינטנסיביות, הרצון להצליח, התהילה שראינו באצטדיונים; ולא סביב הסיבה האמתית שבגללה הגענו למגרש מלכתחילה - האהבה למשחק, התחושה של השער, הכדור, הריח של הדשא. ה״אשליה״ הזו הצליחה לחבר אותנו לכל מיני מוסכמות שגרמו לנו להחליט החלטות בהתאם להאם אנחנו ״מצליחים״, ולא האם אנחנו נהנים מהמשחק - כאילו בסוף המנהרה מחכה לו פרס נחשק. בהחלטותינו נטשנו את האהבה למשחק לטובת החלטות שהיו קשורות באספקטים של הצלחה וכישלון -  וכשלא עמדנו בציפייה של עצמנו נטשנו את הכדורגל לגמרי.

חלקנו הקטן מאוד הפך להיות ה 5% שמרוויחים משכורות מכובדות בישראל - ופרעו את השטר. חלקנו עוד נלחמים בליגות הנמוכות על מנת לקבל את ההזדמנות להצליח יום אחד. אבל את רובנו בשלב מסוים החיים הכו והבנו שאי אפשר לרדוף את ההצלחה בכדורגל יותר. שצריך לעבוד בשביל אוכל בבית ואי אפשר לחיות מ-4000 שקל בחודש כשחקן בליגה לאומית, שלעולם יש הרבה יותר מה להציע ואנחנו רוצים את החופש לחקור אותו בלי לוותר על החופש שלנו, חלקנו הפסקנו בגלל בחורות, חברים ומשפחה, הפסקנו בגלל שיש לנו פוטנציאל הרבה יותר גבוהה מאשר קריירה בכדורגל, את חלקנו איזה מאמן הצליח לשכנע שאנחנו לא מספיק טובים, או שפשוט באמת לא היינו מספיק טובים בשביל להתחרות ברמות הגבוהות. מה שזה לא היה, משהו גרם לנו להפסיק - כי הבנו שלא הגענו להצלחה.

מאור בוזגלו מודה לאל (צילום באדיבות אתר ONE - מרטין גוטדאמק)

אתה לא חייב לעסוק בכדורגל כדי להיות שחקן כדורגל.

הפסקת התחרות, שמלכתחילה לא הייתה הסיבה האמתית למה התחלנו לשחק כדורגל, הפכה להיות הדבר העיקרי, ובלי ששמנו לב לקחה איתה ביחד את הכדורגל כולו מאיתנו. שכחנו שהסיבה שאנחנו על המגרש כל שבת בבוקר עם מגנים וגרביים עד הברכיים עם מספר 12 על הגב היא האהבה למשחק, לא ההצלחה. הסימולציות שאנחנו מעבירים לעצמנו בראש אחרי אימון או משחק טוב וחושבים על הגול שנתנו, הרגע הזה שאתה מדמיין את עצמך מוביל כדור ועובר שחקן, התחושה של לשים כדור ברשת, הריח של המגרש ביום שבת קיצי כשאתה עולה על הדשא. כל אלו הלכו ביחד עם ההצלחה בלי ששמנו לב.

עם השנים התגייסנו, התחלנו לעבוד, הלכנו ללימודים, הבאנו ילדים, טסנו לחול, התחתנו, לקחנו משכנתה, התגרשנו, התעשרנו ואספנו עוד ועוד תיקים על הגב שהרחיקו אותנו מהזיכרון של הכדורגל. והאהבה לכדורגל? היא נשארה בגדר חלום. הפלאשבקים לא מפסיקים, הם אף פעם לא יפסיקו. הגעגוע והזיכרון מהילדות חוזרים עם תחושת פספוס פנימית.

כל זה כשאנחנו עדיין לא מבינים, שהפרס האמיתי, המשחק האהוב - עדיין נמצא כאן בשבילנו והחלום ממש לא נגמר, להיפך, יכול להיות שהוא רק מתחיל.

נתחיל מעובדה, אין שחקן בליגות הנמוכות בישראל שלא קשה לו להגיע לאימון/משחק 3-4 פעמים בשבוע. אבל, עובדה שכל השחקנים הפעילים בליגות הנמוכות עושים את זה. מאחר וכבר הבנו שאנשים שמפסיקים לשחק באים מרקע כלכלי, משפחתי רחב מאוד, יש להניח כי לך לא קשה יותר להגיע לאימון מאשר אלו שכן מגיעים, לא משנה מה הסיבות שלך.

כל שחקן פעיל שמשחק בעולם מאהבה למשחק, מגיע לאימון כדי להיות עוד שנייה אחת על המגרש, להעריך את הרגש, את הזכות, להבין שלא משנה איפה אתה משחק, אתה הולך להיות בדיוק את אותם 90 דקות על המגרש כמו כל שחקן מקצוען אחר בעולם, להבין שכשאתה מגיע למגרש אתה משקיע בעצמך, ושכל שנייה פה היא מתנה משמיים. הטיעון הכלכלי הוא פשוט - במטבע אושר ההחזר על ההשקעה בהגעה לאימון שווה הרבה יותר מכל מטבע כספי שהיית מרוויח אם היית עובד בזמן הזה. השמחה הפנימית, החזרה לחלום - אושר אמיתי מלווה בצמרמורות ובכי כשאתה מגיע הביתה אחרי משחק ושוב מרגיש את כל הרגליים שלך כואבות מגליצ׳ים ואת כל השרירים תפוסים. אתה חיי את החלום שוב.

וכשאתה מבין את זה, ומבין בדיוק מה הסיבה שאתה במגרש קורים דברים מדהימים אפילו יותר; אתה מגלה את המשחק מחדש ויותר מזה, אתה מגלה את עצמך כשחקן מחדש. אם היית כל החיים שחקן הגנה בקבוצה כי שם אתה בתחרות, ושחקן התקפה בשכונה כי שם אתה בא ליהנות - אז פתאום אתה מבין שגם במסגרת הקבוצה אתה שחקן התקפה טוב יותר מהגנה. אתה מגלה שאתה אינטליגנט יותר במשחק שלך, שאתה יותר טכני, שאתה גולר, שאתה בעל ניסיון, ושאתה מנהיג. אתה שומר על יותר יציבות ביכולת שלך, אתה מגיע למשחק כדי לנצח אבל גם כדי לחייך לחברים שלך וליריבים שלך. בסופו של דבר אתה כאן כדי ליהנות, ולא יותר מזה.

אם אתה חולם על כדורגל, אם הרגשת שאתה נופל בתוך הקטגוריה של מי שאוהב את המשחק אבל הפסיק תדע שהחלום לא נגמר, שיחקתי בשנים האחרונות בליגות עם אנשים בני 47, אנשים עם 2 משפחות וילדים מכל צד, אנשים שעברו ניתוחים ברגליים, אנשי עסקים, סלבריטאים, אנשים עם מעט כסף, אנשים עם הרבה כסף - אין שום סיבה למה כל אלו הצליחו לפנות זמן כדי לעשות את מה שהם אוהבים, ואתה לא יכול.

תזכור שלחלום הזה יש תאריך תפוגה ובעוד כ-10-20 שנה לא תוכל יותר לשחק כדורגל בחייך, רק לחלום עליו.

איתי שכטר (צילום באדיבות אתר ONE - אורן בן חקון)